לָמָּה בִּכְלָל יֵשׁ לָנוּ חֲלָקִים מְחַבְּלִים, הֲרֵי כֻּלָּנוּ רוֹצִים לְהַצְלִיחַ, לֹא ⁉️

אֵיךְ לְזַהוֹת חֵלֶק פְּנִימִי מְחַבֵּל
וְאֵיךְ לְמַתֵּן אוֹתוֹ ⁉️

התלבטתי בין שני נושאים
לבלוג הזה
ובדקה ה- 90
בא הנושא השלישי
וניצח את שניהם 🙂

אם לא בא לך לקרוא בלוג ארוך,
יש תקציר שלו בסוף הבלוג
ב"פינת הגאון" 😊

"את מאמינה בתיקשור
עם התת-מודע?"

כך שאל אותי נ' לפני כמה ימים.

השבתי לו, שבתיקשור שלי
עם תת המודע שלי
אני לגמרי מאמינה.
יתירה מכך,
אפילו כתבתי בעבר על עזרים
כמו מטוטלת
או הטלת מטבע
כשיש לנו התלבטות מורכבת
שבה באמת קשה לנו לבחור
בין שתי חלופות
שלאף אחת מהן אין יתרון משמעותי
לעומת האחרת
(כי אם יש לאחת החלופות יתרון משמעותי,
ההתלבטות אינה באמת גדולה, נכון?)

יש בכולנו הרבה חלקים/ דמויות

"המבקר הפנימי" הוא אחת הדמויות
הידועות, כי מאמנים מרבים לכתוב עליו,

אבל המבקר ממש אינו הדמות היחידה.

בהקשר הזה אני ממליצה לך לקרוא
ספר מצוין,
"השד הנזירה והילד הקסום"
של אורה גבריאלי.

לי עצמי יש דמות פנימית ששמה 'משה'.
משה הוא חֶֿבְרֵה'מָן
שיכול לשתות המון אלכוהול
ולאכול כמויות.

לגבי האלכוהול – מיתנתי
את משה כבר לפני שנים רבות,
אבל לגבי האכילה המופרזת שלו
אני עדיין עובדת איתו על זה.

ויש לי גם דמות של מְחַבֵּל פְּנִימִי.
למחבל הזה לא נתתי שם,
ולקח לי הרבה מאוד שנים
לזהות אותו בכלל.

אני עצמאית כבר עשרות שנים
והסיפור הזה הוא מראשית דרכי
והוא זכור לי היטב,
כי זה היה רגע מכונן עבורי.

נסעתי לפגישה ברעננה;
זו היתה פגישת היכרות
שהאמנתי שיכולה להיות עבורי פריצת דרך.
האיש היה איש עסקים מצליח,
מקושר היטב
והנחתי שאם יבחר בי,
העסקאות תתחלנה לזרום.

החניתי את הרכב בחניון סמוך
ובעודי הולכת אל משרדו,
אני מבינה, שאמנם לא אאחר לפגישה,
אבל אגיע אליו בדיוק "על הקשקש";

זה היה מאוד יוצא דופן,
כי עם שם המשפחה שלי, לוז,
אצלנו במשפחה זה ממש בגנים
לעמוד בלו"ז!

לפגישות אחרות נערכתי כך
שהיגעתי תמיד
כמה וכמה דקות קודם,
בנחת ולא בריצה,
בנחת ולא מיוזעת,
בנחת ולא מתנשפת,
בנחת ולא 'עם הלשון בחוץ'

מאחר שזה לא היה ממנהגי
להגיע לפגישה בבהילות,
'עם הלשון בחוץ' –
עצם החריגה הזו
היא שגרמה לי להבין שיש בתוכי
חלק שמְחַבֵּל,
חלק שממש לא רוצה שאצליח.

למה החלק הזה היה נסתר עד אז?

אני מניחה שהתשובה לזה היא
שיש בתוכי (ולשמחתי) גם חלק
שמאוד רוצה בהצלחתי 
(וההסטוריה שלי מוכיחה את זה).

שני החלקים האלה
הַמְּחַבֵּל הַפְּנִימִי
וגם הַחֵלֶק הַמְּקַדֵּם
רוצים שניהם "לתפוס את המגפון"
ולנהל אותי
ורב הזמן הַחֵלֶק הַמְּקַדֵּם הוא
שאוחז במגפון
והוא זה שמנהל את השיח איתי.

ספציפית לפני אותה פגישה,
שהצטיירה עבורי כמשמעותית מאוד
ולכן תליתי בה תקוות,
הַמְּחַבֵּל הַפְּנִימִי הוא
שתפס את המגפון
וניהל אותי.

האירוניה הגדולה בסיפור הזה
היא שלא רק שאותו אדם שנסעתי לפגוש
לא היה בסופו של דבר
איש מפתח בעסק שלי,
אלא שלהיפך:-
הוא היה לקוח גרוע,
מבולגן ברמה כמעט של חוסר אחריות,
ולכן הטיפול בו הצריך
יותר תשומת לב וזמן
מאשר כל לקוח אחר שלי.

מבחינתי המתנה הגדולה שקיבלתי
לא היתה הדלתות שקיוויתי
שהוא יפתח לי לעסקאות גדולות,
אלא הדלת שהפגישה איתו
פתחה לי אל התת- מודע שלי.

אצלי הַמְּחַבֵּל הַפְּנִימִי
נחשף כי שאלתי את עצמי
"מה קרה הפעם ??
מדוע דווקא לפגישה הזו
לא היגעת כהרגלך??";

אולי אצלך הַמְּחַבֵּל הַפְּנִימִי ייחשף
לא בגלל משהו חריג,
אלא דווקא אם אותה "תקלה"
קורית לך שוב ושוב ושוב
לדוגמה, שדווקא ללקוח חשוב
שכחת לחזור;
או שדווקא לפני פגישות חשובות
מטפטפת לך טחינה על החולצה.

למה בכלל יש לנו חלקים מחבלים,
הרי כולנו רוצים להצליח, לא ⁉️

הדגש בספר השד הנזירה והילד הקסום
ובכלל באימון (Coaching)
שכל החלקים בתוכנו,
כל הדמויות ש"התנחלו" בתוכנו,
המטרה של כולם היתה
בְּרֵאשִׁיתָהּ חיובית !
המטרה של כולם בְּרֵאשִׁיתָהּ
היתה לשמור עלינו
שלא נחווה חוויות קשות.

אם יש לנו חרדת קהל, לדוגמה,
החלק הזה בתוכנו
רוצה למנוע מאיתנו להתבזות;
הוא שומר עלינו שלא נאמר שטות,
או ניתפס טיפשים
או אפילו 'לא בעניינים'.

אם קשה לנו ליזום,
להציע, להזמין,
יש חלק בתוכנו
שרוצה לחסוך מאיתנו חוויה של דחיה,
של "הַקַּיִץ שֶׁל אָבִיהָ"
(אילו רק היה לי שקל על כל פעם
שאני שומעת על הקיץ של אביה…)

הבעיה עם החלקים או הדמויות האלה,
שהם כבר לא שומרים עלינו,
אלא זורעים בנו ספק ואפילו פחד!
כך הם שומרים אותנו צמודים
לאיזור הנוחות שיצרנו לנו,
והם מונעים מאיתנו להרחיב
את איזור הנוחות
ולהצליח יותר 🙁

מה עושים לאחר הזיהוי של חלק מחבל ⁉️

זה אולי נשמע טיפשי,
אבל מזמינים את החלק המחבל
ל…שיחה ☺️
וכמו בכל שיחה אפקטיבית,
מתחילים את השיחה עם הוקרה
על זה שהוא רוצה לשמור עלינו.
אח"כ מבררים איתו
איך הוא רואה את תפקידו,
וממה הכי חשוב לו לשמור עלינו,
ואז מבקשים ממנו שיציע
מנגנון פיקוח עלינו
שיאפשר לו לאפשר לנו
לעשות את מה שחששנו ממנו.

לדגמה, אם יש לנו חרדת קהל,
החלק הזה בתוכנו יכול להציע,
שֶׁנְּתַרְגֵּל חשיפה הדרגתית
(בתחילה רק דקה,
אח"כ חמש דקות
ואז עשר דקות);
או שנתנסה בתחילה
רק מול 2-3 אנשים
שאוהבים אותנו
וימשיכו לאהוב אותנו
גם אם ניתקע או נשעמם.

האם אפשר לעשות את זה לבד ⁉️
ברור שכן,
אבל הרבה יותר קל לעשות את זה
עם מאמן,
שיכול לשקף לך את מה שהוא רואה
ואולי לך קשה לראות את זה על עצמך.

פינת הגאון

⌛אני ממשפחה של עמידה בלו"ז,
    וזה אומר להגיע לכל פגישה כמה דקות קודם,
    ולא 'עם הלשון בחוץ'

🤔 דווקא לפגישה שתליתי בה ציפיות
      שתהווה עבורי פריצת דרך,
      דווקא אליה היגעתי 'על הקשקש'

💡 זה היפיל לי אסימון,
      שיש בתוכי כנראה מְחַבֵּל פְּנִימִי
      שלא רוצה שאצליח

🧩 בכולנו יש כמה חלקים,
      כמה דמויות,
      בחלקם מקדמים,
      בחלקם מחבלים.

🤠 מטרתם הראשונית
      של כל החלקים
      היתה לשמור עלינו
      מחוויות קשות
      (כגון לעג עלינו,
      או חווית דחייה כמו
      בַּקַּיִץ שֶׁל אָבִיהָ)

🔒 הבעייה שעם הזמן
      החלקים האלה
      נוטעים בנו ספק וחששות
      וכך הם נועלים אותנו
      באיזור הנוחות שלנו

🔍 זיהוי החלק המחבל
      יכול להיות כמו שקרה לי –
    עם התנהגות לא אופיינית לי;
    אבל הוא יכול להיות גם להיפך,
    עם "תקלה" שקורית לך שוב ושוב ושוב
    לדוגמה, שדווקא ללקוח חשוב שכחת לחזור,
    או שדווקא לפני פגישות חשובות
    מטפטפת לך טחינה על החולצה.

🗣️ הפתרון נראה אולי טיפשי:-
      להזמין לשיחה את החלק המחבל;
      להוקיר אותו על מטרתו הראשונית
      לשמור עלינו;
      ואז לבקש ממנו להציע מנגנון,
      שיאפשר לו לאפשר לנו
      להרחיב את איזור הנוחות שלנו
      (לדגמה, למי שיש חרדת קהל,
      לבצע חשיפה הדרגתית מבחינת
      משך הזמן (בתחילה לדבר רק דקה אחת,
      אח"כ 5 דקות וכן הלאה)
      או מבחינת גודל הקהל
      (בתחילה להרצות רק לשניים או שלושה אנשים
      שאוהבים אותך)