מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין הַכְבָּדָה מְיֻתֶּרֶת לְעִוּוּת מַחֲשָׁבָה שֶׁל "הַכֹּל אוֹ לֹא כְלוּם"

דרור הוא מתאמן שלי שפונה
גם לאנשים פרטיים
וגם לארגונים.
השם שלו – בדוי;
הסיפור כאן – אמת לאמיתה!

אם לא בא לך לקרוא בלוג ארוך,
יש תקציר שלו בסוף הבלוג
ב"פינת הגאון" 😊

באימון האחרון דרור
לקח על עצמו משימה מאוד גדולה:
חשוב היה לו להיות נוכח
גם בפייסבוק וגם בלינקדאין;
לכן הוא לקח על עצמו
להעלות בכל יום פוסט
לאחת מהרשתות,
יומיים בשבוע לזו (א' ג'),
יומיים בשבוע לזו (ב' ד')
וביום חמישי פוסט דומה לשתיהן.

האם זו לא משימה מאתגרת מדי ??
שאלתי אותו.
דרור השיב לי,
שאמנם זו משימה מאתגרת מאוד,
אבל לא גדולה מדי !

הזכרתי לדרור את שיטת הקאיזן
שאני כל כך מאמינה בה,
ואת העיקרון של מְשִׂימֹנֶת 
(עוד נשוב לשני אלה)

יום א' בשבוע הראשון של המשימה 

בין פגישה לפגישה שלי,

בין משימה למשימה
אני נכנסת לפייסבוק
בציפייה לראות פוסט של דרור,
ו…נאדה.
בשבע בערב דרור מסמס לי,
שנכנס לו משהו דחוף,
ולכן הוא כנראה לא יספיק
להעלות לפייסבוק את הפוסט עם הסרטון שרצה,
ומחר הוא "יפצה" על זה עם פוסט
גם לפייסבוק וגם ללינקדאין.

אני עונה לו בקצרה,
כפי שאני נוהגת להגיב במקרים כאלה:-
"אתה הבוס!
רק חבל שאתה מתחיל את האתגר עם 'מחרכך'";

בעיני עדיף להתחיל אתגר כזה "ברגל ימין",
עם תחושת מסוגלות, שעמדתי במילתי
ולא עם מחשבה מורידה,
שלא הצלחתי במשימה אפילו יום אחד.

בעשר בערב דרור מסמס לי,
שהוא מתנצל על השעה,
אבל חשוב לו ליידע אותי,
שלא רק שהוא העלה פוסט לפייסבוק,
הוא אכן יצר את הסרטון שרצה,
וגם כתב בפוסט שיהיה לפוסט הזה
פוסט המשך ביום שלישי.

כשדיברנו על זה באימון,
דרור הסביר לי, שהיה לו חשוב,
שהפוסט הראשון בסדרה יהיה
פוסט "מדוגם" בנושא,
ושהפוסט יכלול גם סרטון,
כדי להתחיל למגנט אנשים
אל הקהילה שלו.

עיוותי חשיבה: "הכל או לא כלום"

בעיני הסיפור של דרור
ממחיש את הנטייה שלנו
להכביד על עצמנו שלא לצורך,
בדומה לאותו חייל, שכאשר המפקד
אומר שיוצאים למסע, עם הנשק,
אותו חייל שואל:-
"המפקד, עם הקיטבג ??";

זו שאלה שלמרות שחיילים מקבלים בגיוס
צ'ימידן, לא קיטבג,
היא עדיין ידועה כשאלה מיותרת,
שרק מכבידה ומקשה על ביצוע המשימה.

מבחינת דרור,
או שהוא מעלה פוסט "מדוגם" כולל סרטון
כפי שהוא דמיין את הפוסט הראשון,
ואז כל פוסט אחר הוא "לא שווה"
ולכן עדיף לא להעלות אותו בכלל!

או הכל, או לא כלום;
או שחור, או לבן;
או מאה, או אפס;
או צל"ש או טר"ש;

חשיבה כזו שרואה רק שני קצוות
מבלי לראות את כל המרחב ביניהם
היא חשיבה דיכוטומית,
ולצערנו היא מאוד נפוצה.

דרור ראה רק 2 אפשרויות:-
או שהפוסט הראשון יהיה "מדוגם", כולל סרטון
או לא להעלות פוסט בכלל;
חשיבה כזו מובילה להימנעות, לדחיינות 🙁

דוגמה נוספת בתחום העסקי:-
תיכננתי ותיקצבתי סדנה לעשרה משתתפים;
נרשמו רק 6;
חשיבה של שחור/לבן תהיה
שהסדנה לא מעניינת,
ושלא כדאי לקבוע שוב סדנה כזו;
ואם יש לי גם נטיה לחשיבה קטסטרופלית,
אני עלולה לחשוב אפילו
שאני לא מתאימה בכלל לתחום
או להיות עצמאית.

דוגמה בתחום האישי/ אורח חיים
אני בדיאטה ואכלתי עוגייה אחת.
"הלכה לי כל הדיאטה"

והינה דוגמה מחיי שלי:-
עד התיכון לימודים הלכו לי מאוד בקלות;
היגעתי אחרי הטירונות לקורס תיכנות,
ולא רק שלא הלך לי בקלות,
אלא שממש התקשיתי!
הכל היה לי חדש,
והמדריכים בקורס רצו מהר מדי עם החומר 🙁
במקום להזכיר לעצמי
שבניגוד אלי –
האחרים בקורס למדו במגמת מחשבים בתיכון;
במקום להזכיר לעצמי
שגם המעבר לתיכון היה לי קשה;
במקום זה החלטתי שאיני מתאימה למחשבים
ופרשתי מהקורס.

איך להימנע מחשיבה של "הכל או כלום" ⁉️

אם אנחנו רוצים לסגל לעצמנו הרגל חדש
או להשיג משהו גדול,
ההמלצה שלי היא לפעול בשיטת הקאיזן 
(שבקישור הכחול ניתן לקרוא עליה בהרחבה בבלוג קודם שלי);

העיקרון של שיטת הקאיזן פשוט,
ובעיני זו הגאוניות שלו:
אנחנו בוחרים את הצעד הקטן ביותר
לעבר המטרה הגדולה שלנו,

בניגוד לדרור, שרצה להתחיל עם ריצת משוכות.

בשיטת הקאיזן אנחנו מפרקים משימה ענקית
שמאיימת על האמיגדלה שלנו
להרבה מאוד מְשִּׂימּוֹנוֹת קטנטנות.

בדוגמה של דרור, יישום שיטת הקאיזן 
יכול היה להיות כזה:-
מְשִׂימֹנֶת ביום הראשון: לחשוב על נושאים לפוסטים
מְשִׂימֹנֶת ביום השני: לבחור את הנושא (או המסר) לפוסט הראשון

מְשִׂימֹנֶת ביום השלישי: לכתוב ראשי פרקים לפוסט
מְשִׂימֹנֶת ביום הרביעי: לתכנן את הסרטון לפוסט

כשאני מגדירה לעצמי מְשִׂימֹנֶת, להבדיל ממשימה,
האמיגדלה שלי אינה נזעקת,
והסיכוי שאעמוד במילתי ואבצע את המְשִׂימֹנֶת
הוא ענק.

ואיך לצאת מחשיבה של "הכל או כלום" ⁉️

אם זיהית מחשבות שלך של שחור/ לבן
הינה כמה דרכים להיחלץ מהן:-

1. "לחפש את הצבע האפור" –
לשאול את עצמך:
מה בכל זאת עבד?
מה בכל זאת הצלחתי לבצע?
מה בכל זאת הישגתי?

2. "לתת לעצמך ציון"
אילו זאת היתה בחינה בבי"ס, 
שהציון המקסימלי בה הוא 100 –
כמה בכל זאת היו נותנים לך
על הדרך, על תשובה חלקית ??

3. להרחיק את עצמך מהסיטואציה:-
אילו זה לא קרה לך,
אלא למישהו אחר
והוא היה משתף אותך במה שקרה לו,
מה היית עונה לו??
איזה עידוד היה לך שם עבורו ?
יש לנו נטייה לסלחנות וחמלה גדולות יותר
כלפי אחרים מאשר כלפי עצמנו.

אני אשמח לשמוע ממך
עד כמה זיהית על עצמך את הנטיה
למחשבה של "הכל או לא כלום"
ואיזו דרך בכוונתך לנסות כדי
לצאת ממנה.

פינת הגאון

🚧 יש לנו נטייה להכביד
    על עצמנו שלא לצורך,
    בדומה לחייל, ששואל:-
    "המפקד, עם הקיטבג?"

🚧 אנחנו מציבים לעצמנו
      רף גבוה מדי,
      ואז לא מצליחים לעבור אותו

❌ נטייה כזו מכשילה אותנו,
      והתוצאה שלה הרבה פעמים היא
      עיוות חשיבה נפוץ:
      "הכל או כלום";
      או שחור, או לבן;
      או מאה, או אפס;
     או צל"ש או טר"ש;

🖊️דוגמה:
    או שאני מעלה פוסט "מדוגם"
    או שעדיף כבר לא לכתוב בכלל

🍪דוגמה נוספת:
    אכלתי עוגיה אחת === >
    "הלכה לי כל הדיאטה"

🤏🏻 כשרוצים להטמיע הרגל חדש
      או להשיג משהו גדול במיוחד,
      עדיף לפעול בשיטת הקאיזן,
      כלומר לבחור את הצעד הקטן ביותר
      לכיוון המטרה הגדולה

🤏🏻 עדיף לפרק משימה גדולה להרבה מאוד
      מְשִּׂמּוֹנוֹת קטנות,
כי אז יש יותר סיכוי לעמוד בכל מְשִׂימֹנֶת 

🆓 איך יוצאים מחשיבה של "שחור/לבן":-
        🩶מחפשים את הצבע האפור:-
            מה בכל זאת עבד?
            מה בכל זאת הצלחתי או הישגתי?

      ⚖️ נותנים ציון:-
            אילו זו היתה בחינה,
            שתשובה מלאה מזכה ב 100,
            כמה בכל זאת היו נותנים לך
            על הדרך, על תשובה חלקית ??

       ⬅️ מתרחקים מהסיטואציה:-
            אילו שמעת על הסיטואציה שלך
            שקרתה למישהו אחר –
            מה היית עונה לו,
            איזה עידוד היה לך שם עבורו ??
            יש לנו נטייה לסלחנות וחמלה
            כשזה קורה למישהו אחר