"אֲנִי פֶּרְפֶקְצְיוֹנִיסְט"

זה סיפור ישן מאוד
עם מסר חזק מאוד
ולכן אני משתפת אותו
לעיתים קרובות עם המתאמנים שלי

גיוס "תומכי חזון"

סוף שנת 2009,
אני בתקופה הטובה ביותר בחיי
ומחליטה ללמוד אימון.
אני לוקחת את הלימודים מאוד ברצינות,
ומקפידה לבצע כל המלצה שנותנים לנו.

אחת ההמלצות העיקריות (והמצויינות)
היא לחוות בעצמנו אימון
על פי המודל שמלמדים במכללה.

אין לי על מה להתאמן,
כי אני באמת בתקופה מצויינת
אבל המלצה זו המלצה
ואני מתחילה תהליך אימון
(ואל דאגה, אני מוצאת על מה להתאמן).

לאחר גיבוש החזון שלי
המאמנת שלי מסבירה לי 
מה זה "תומכי חזון"
ואני אמורה למצוא אותם
עד לאימון בשבוע הבא.

למצוא אותם היה לי קל:-
אלה אנשים שמפרגנים לי.
(אגב, הם עד היום חלק מחיי);
אני בטוחה לחלוטין
שהם יסכימו לסייע לי
ועדיין איני פונה אליהם.

למה איני פונה אליהם עדיין?
כי אני מתחילה להתלבט
ולהתלבט, ולהתלבט, ולהתלבט…

האם אני רוצה שכולנו ניפגש
(לא כולם מכירים את כולם)?
האם ניפגש בתדירות קבועה ?
אולי ניפגש רק כשארגיש צורך ?
איך נְתַקְשֵׁר בין המפגשים?
איך נתאם זמן שמתאים לכולם?

וכל עוד אין לי בהירות מה אני מבקשת,
איני פונה אל אף אחד מהם.

ואז מגיע יום שישי,
יום הלימודים בקורס.
חברתי לקורס, מרים זיסמן,
עוברת גם היא תהליך אימון,
וגם היא נמצאת בשלב דומה
של גיוס "תומכי חזון".

ואז מרים נעמדת מול כולנו
בתחילת היום,
מסתכלת עלינו,
מצביעה על כולנו,
ואומרת רק 4 מילים:-
"אתם תומכי החזון שלי!"

בום! 

המראה הזו שקיבלתי לפנים,
שאני מתלבטת ומסתבכת
וכנראה גם מסבכת,
במקום לצאת לדרך,
ולגלות מה עובד ומה פחות.

באה מרים,
שיש לה באימון שלה אותה משימה בדיוק,
לגייס תומכי חזון,
והיא מוצאת דרך קלה ומיידית
לבצע אותה.

כשאני מזהה שמתאמן שלי
מסתבך ומסבך ביצוע של משימה
שלא לצורך, 
אני מספרת לו את הסיפור הזה,
ואומרת לו:-
"תהיה קצת פחות דורית לוז,
ויותר מרים זיסמן".

"אני פרפקציוניסט"

במשך שנים המליצו
למי שמתראיין לעבודה
ונשאל על חולשה או חסרון שלו
להשיב: "אני פרפקציוניסט".

לכאורה זו תשובה חכמה,
כי שואלים אותך על חסרון
והתשובה שלך מלמדת דווקא
על יתרונות שלך, כמו שקדנות ויסודיות.
אבל תכל'ס זו תשובה מתחכמת
ולכן חדלו להמליץ עליה.

כשאני שומעת "אני פרפקציוניסט"
אני בודקת על מה יושבת
האסטרטגיה הזו,
מה היא משרתת,
וגם מה המחיר שהיא גובה.

חשש מביקורת –

 הקושי לשחרר תוצר שעליו עבדת
כמו סרטון, פוסט, מצגת, או מסמך
נובע מהחשש להיתפס "לא מקצועי".

במקרים קיצוניים יש כאן 
"תסמונת המתחזה" (העולם יגלה
שאיני מקצועי) שמעכבת אותך.

אשליית שליטה

כל עוד לא לחצתי על "שלח"
או "פרסם" אני לכאורה בעשייה,
אני לכאורה בשליטה על הדברים.

תכל'ס – כל עוד לא שיחררת,
אין לך סכנה של "הקיץ של אביה",
שלא תהיינה תגובות
או שחלילה תהיינה תגובות לא נעימות.

קושי לתעדף

הרדיפה אחרי שלמות כביכול
גורמת הרבה פעמים
להקדיש זמן רב מדי
לזוטי זוטות
במקום לקדם משימה
חשובה אחרת.

התוצאה היא תחושת עומס,
"כיבוי שריפות"
ובעקבותיהן תחושת שחיקה.

קושי להאציל סמכויות

לעיתים האסטרטגיה של
"אני פרפקציוניסט"
היא בגלל הקושי
לסמוך על אחרים שיבצעו היטב
את המשימה.
הם אולי לא יבצעו אותה כמוך,
אבל אם הם יבצעו אותה היטב,

זה צריך להיות טוב דיו עבורך
(Good Enough).

המחיר של האסטרטגיה

לפעמים רק דחיינות,
לפעמים ממש הימנעות.
לא חבל ?

לא בכדי נאמר כבר במאה ה-18:

"האויב של הטוב הוא הטוב יותר"
אמירה שמיוחסת לוולטר.

האמנם יש שלמות שניתנת להשגה ⁉️

כשהנושא עולה עם מתאמנים
המצאתי תרגיל שממחיש להם את האבסורד.

ואני מזמינה גם אותך לבצע את התרגיל כעת:-
אני מבקשת ממך לעצום עיניים
ולמנות מהר
3 חפצים, או אנשים, או מצבים
שהם מושלמים.
היצלחת ? לא נראה לי,
פשוט כי אין כאלה
וחבל לבזבז זמן ואנרגיה
בנסיון שנדון מראש להיכשל.