יוצא לי לעיתים קרובות להזכיר לאנשים
שאנחנו ..אנושיים,
ובגלל שאנחנו אנושיים
איננו יכולים – וגם איננו צריכים –
לצפות מעצמנו להיות מושלמים.
המתאמנים שלי יודעים
ש"ההתקדמות אינה לינארית" !
אילו ציירנו את ההתקדמות שלנו בתור גרף
זה ממש לא היה קו ישר שעולה ככל שהזמן מתקדם!
זה היה דומה יותר לשביל שבתמונה –
לעיתים מתקרב אל הפסגה
ולעיתים דווקא מתרחק ממנה.
אחרי שלמדנו על עצמנו משהו,
שינינו נקודת מבט,
הוספנו כלי חדש,
אולי אפילו סיגלנו לעצמנו הרגל חדש –
הציפיה שלנו היא
שנוכל להתמיד בכך
בכל נקודת זמן מכאן ולהבא !
נדמה לנו, שההתקדמות שלנו
תמשיך במגמת עלייה מתמדת.
אבל הציפיה הזו לא רק שאינה ציפיה ריאלית
אלא שהיא עלולה לתסכל אותנו
כשתהיה לנו "מעידה" או "נפילה".
הטבע האנושי הוא שעוד תהיינה לנו
"נפילות" או נסיגות או אפילו תקופות של קיפאון.
זה מזכיר כמובן את הטקסט שנקרא
"אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים"
מתוך "ספר החיים והמתים הטיבטי"
("אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק"..).
זה שהבנתי שיש ברחוב בור
לא מעניק לי חסינות מפני נפילה לתוכו.
נחשפתי לא מזמן לתשובה גאונית
שנתן הכדורסלן יאניס אנטטוקומפו
לשאלה מטופשת שנשאל ע"י עיתונאי
אחרי שקבוצתו הודחה מה PlayOff ב 2023.
ניתן לצפות בה בקישור הזה
יאניס אמנם מדבר שם על ספורט,
אבל זה נכון לכל התקדמות או התפתחות שלנו.
כאשר קורית לך תקלה כלשהי,
אני מאוד מקווה שאינך מלקה את עצמך !
מה כן כדאי לך לעשות ?
לנסות "לדוג" מהנפילה את הלמידה שלך
לסיטואציה דומה בעתיד.
יש לנו נטייה לשאול
'למה נפלתי?'.
אבל השאלה 'למה' אינה מקדמת אותך בכלל!
עדיף לך להמיר את השאלה 'למה' בשאלה 'איך':-
'איך אפעל טוב יותר בפעם הבאה
או בסיטואציה דומה?'
אחרי הכל, בכל רגע ובכל סיטואציה
אנחנו עושים כמיטב יכולתנו.
לא תמיד אנחנו במיטבנו
ולא תמיד היכולת שלנו בשיאה,
אך בכל רגע אנחנו עושים כמיטב יכולתנו.
כשיש לנו למידה מהנפילה,
זה מגדיל את היכולת שלנו להתמודד בעתיד.
וכמו שאומר השיר של שב"ק ס'
וגם פתגם יפני חכם:-
זה לא חשוב כמה פעמים נפלת,
אלא כמה פעמים קמת!
"הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם
אף פעם לא אפסיק ללכת
אני נופל וקם
עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם"
