מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין הַהוֹרִים שֶׁלּך לָעֲשִׂיָּיה שֶׁלּך ⁉️

את הלירה הראשונה שלי הרווחתי כבר בגיל 11
גננת של משפחתון ברחוב המקביל הציעה לי
לשמור על כמה פעוטות בגן,
כשהיא עולה הביתה להניק.

גדלתי בבית שבו קידשו את ערך העבודה,
ולא רק שקידשו את ערך העבודה,
אלא את יתרונות העבודה כשכירים.

לאבא שלי היתה התנסות אחת בלבד כעצמאי –
הוא ניסה למכור אנציקלופדיות

ונדמה לי שהוא הצליח לשכנע רק משפחה אחת
לרכוש אנציקלופדיה –
וזאת המשפחה שלנו 😉

לאבא שלי היתה אימרה:-
"מס הכנסה עושה את המוות לעצמאים";
שאני פירשתי אותה, שזו תכלית הגוף הזה,
וזה ייעודם של הפקידים !
הם עסוקים רק במציאת דרכים
איך למרר לעצמאים את החיים
עד שירצו למות.
מאז גיל 11 הייתי שמרטפית
וגם נתתי שיעורים פרטיים.
לכאורה זה "פרי-לנסרית",
לא שכירה,
כי אני בחרתי את הלקוחות,
אבל תכל'ס שעות ההעסקה
נקבעו על ידן, אז עדיין זה לא דומה
לניהול עסק עצמאי.
בכל חופשות הקיץ מגיל 14 תמיד עבדתי;
בצבא הייתי בקבע,
ובמקביל התחלתי את התואר במשפטים.
השתחררתי ועבדתי בבית תוכנה
עד לקבלת ההסמכה כעו"ד.
לי היה ברור שגם כעו"ד אני
אהיה שכירה, לא היה לי קמצוץ חלום
לפתוח משרד משלי, לבד או עם שותפים,
ואכן הייתי עו"ד שכירה במשך שנתיים או שלוש

כשאני חושבת איך בכל זאת נהייתי עצמאית
אני חושבת שהיה שלב ביניים
שהוא שהכין אותי לסטטוס של עצמאית.
אני חוזרת אחורה שלושים שנה בערך:-
הייתי שכירה של חברת ביטוח.
במשך חצי שנה הייתי בקורס,
כל יום מתשע עד חמש.
גם לימדו אותי ביטוח
וגם הכשירו אותי להיות מאמנת עסקית
של סוכני ביטוח.
היה לי שכר בסיס (שהיה נמוך מאוד)
וקיבלתי עמלות בהתאם למכירות
של הסוכנים שאותם ליוויתי.

אמנם קיבלתי רכב צמוד (פיאסטה)
ו'ביפר', אבל הסכמתי בעצם שהתגמול העיקרי
שלי יהיה תלוי בהצלחה שלי
לעזור לסוכנים שליוויתי למכור יותר פוליסות.
במשך שנתיים-שלוש היה לי רק שכר בסיס
ועיקר שכרי היה עמלות על פי מכירות,
ולשמחתי הליווי שלי אכן הגדיל לסוכנים שלי את המכירות.

לולא שלב הביניים הזה
איני בטוחה שהייתי עוברת להיות עצמאית,
שהכנסתה היא רק על פי מכירות בפועל.

יתר על כן, בחודשים הראשונים של "עצמאות"
התשלום שלי לטיפול פסיכולוגי
היה יותר גבוה מהעסקאות שסגרתי!

המילכוד של "כלוב זהב"

אני פוגשת הרבה אנשים,
בעיקר בשנות הארבעים לחייהם,
שנשחקים כשכירים 🙁
הם סובלים בכל בוקר כשהם קמים לעבודה,
הם מרגישים שהם לכודים ב"כלוב זהב".
מצד אחד הכלוב מספק להם הכנסה גבוהה
והטבות נוספות,
ומצד שני – כלוב זה כלוב,
הוא מגביל
את חופש התנועה
ואת חופש היצירה שלהם.

לפעמים מישהו 'מזיז להם את הגבינה'
או כמו בסיפור שאני מעדיפה – דוחף להם את הפרה.
הם מפוטרים,
מתקשים במשך זמן רב למצוא מקום עבודה חדש,
ואז הם מתחילים לחשוש שכבר לא ימצאו,
ולכן הם מחליטים לפתוח עסק.

מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין הַהוֹרִים שֶׁלָּךְ לָעֲשִׂיָּיה שֶׁלָּךְ ⁉️

כשמגיעים אלי לאימון עסקי,
אחת השאלות שאני שואלת היא –
מה ההורים עושים (או מה הם עשו,
אם כבר אינם במעגל התעסוקה).

אם גדלת כמוני בבית של שני שכירים,
וספגת כמוני במשך כמה שנים
'שטיפת מוח' כמה טוב להיות שכיר
וכמה מסוכן להיות עצמאי,
אני מניחה, שגם עבורך
ברירת המחדל תהיה עבודה כשכיר;

אבל אולי גדלת דווקא בבית
שבו אחד ההורים היה עצמאי,
העסק שלו כשל,
וראית אותו נקלע לחובות,
מאבד בטחון עצמי ושמחת חיים;
אולי "זכית" אפילו לביקור של מעקלים
שלקחו לך את הטלויזיה.
אולי דווקא חוויה קשה כזו
תגרום לך לבחור בסטטוס של 'שכיר'.

לעומת זאת, אם גדלת בבית שבו
לפחות הורה אחד היה עצמאי,
ינקת מגיל אפס חשיבה שיווקית,
אכלת בכל ארוחה דילמות עסקיות,
ראית את הסיפוק הגדול של אבא או אמא שלך
פשוט בגלל שהם נמצאים בייעוד שלהם.

לָמָּה זֶה חָשׁוּב לך ⁉️

הרבה מהאמונות שלנו
וגם הרבה מֵהָעֲמָדוֹת שלנו
הם בכלל בעצם לא שלנו.
ינקנו אותן,
ספגנו אותן,
הטמענו אותן,
הן נצרבו לנו בתודעה
אבל הם מפת העולם של הורינו
או של אחד מהם.זה נכון לגבי עמדתנו הפוליטית,
האמונות שלנו על העולם, על זוגיות,
על אמונה דתית, על יחסנו לכסף,
להצלחה, לעבודה ועוד ועוד.

הבשורות הטובות הן שאף אמונה
אינה גזירת גורל:-
מותר לנו להטיל ספק בכל אמונה,
לבדוק האם עד כה היא שירתה אותנו,
האם היא ממשיכה לשרת אותנו,
או שמא להיפך – היא מעכבת
או מגבילה
או חלילה מסרסת אותנו,
שאז ממש ממש כדאי להחליף אותה
באמונה שמקדמת אותנו