טר"ש אוֹ צָלָ"שׁ

אם לא בא לך לקרוא בלוג ארוך,
יש תמצית שלו בסוף, בפינת הגאון 😊

לפני שבוע היה לי פלשבק;
הוא לא היה דרמטי,
עבורך הוא כנראה לא יהיה טראומטי
לכן אין לך חשש להמשיך לקרוא 🙂

התקבצנו כמה עשרות אנשים לסיור.
נקודת ההתחלה היתה במקום פתוח,
ומערכת ההגברה שעבדה עד לפני רגע,
נאלמה פתאום דום.

מורת הדרך שלנו לא נלחצה,
היא עלתה על מדרגה שהיתה שם,
ואמרה "כשהייתי קטנה בלעתי פטיפון,
אז אין לי בעיה לדבר בלי מיקרופון".

ופתאום ידעתי בוודאות,
שאמרו את זה גם עלי בילדותי.
זה העביר בי גל קטן של כיווץ.
לא זכרתי מי אמר (או אמרו) לי את זה;
לא זכרתי האם זה נאמר לי הרבה
או רק פעם אחת;
גם כעת איני זוכרת;
אבל החוויה של השתקה –
('אוף, כמה את מדברת' !)
היתה נוכחת לי פתאום בגוף.

הכיווץ הפנימי שלי עבר מהר,
אולי כי אותה מורת דרך
סיפרה את זה כאילו זה לא היה עלבון,
אלא דווקא יתרון.

כשאני חושבת על 'פטיפון' ולמה אמרו לשתינו
שבלענו פטיפון,
האסוציאציה שלי היא ל"תקליט שבור"
שמשמעו אדם שחוזר שוב ושוב על אותו הדבר,
בין אם זו תלונה, רעיון או סיפור,
ו"נתקע" כמו תקליט שהתקלקל
ומשמיע את אותו הקטע בלופ,
ללא התקדמות.

כלומר הגינוי של פטיפון היה כפול:-
גם על הנטייה שלנו לדברנות,
וגם שלא מעניין להקשיב לנו.

כשהייתי ילדה – פטיפון לא היה בכל בית;
מכשיר רדיו דווקא כן היה!

אילו לפחות היו אומרים לנו שבלענו רדיו,
מכשיר שיש בו הרבה מאוד תוכניות,
נושאים מגוונים, אקטואליה,
לא פטיפון,
אז הגינוי היה רק על הכמות,
לא על חוסר הענין.

הפלשבק שלי היה קצר, כאמור
ולא טלטל אותי או העציב אותי
מעבר להיזכרות של הגוף לכמה שניות
בחוויה של השתקה.

אני, וכנראה גם אותה מורת דרך,
הצלחתי להמיר תכונה שבגינה גינו אותי
ואפילו הענישו אותי בתיכון,
למשהו שמשרת אותי היום היטב לפרנסתי.
זו נקודת מבט שאימצתי בזכות ורדה רזיאל ויזלטיר
שסיפרה על עצמה משהו דומה.

כי הרי ילדה ש"בלעה פטיפון"
היא בעצם ילדה עם ביטחון עצמי רב,
ולא רק שאין לה #חרדת קהל,
אלא להיפך, רק תנו לה קהל.

ואכן שלל העיסוקים שלי הם דיבוריים:-
הייתי עו"ד, אני מרצה, אני בלוגרית,
אני שחקנית בתיאטרון פלייבק
ואני סַּפְּרָנִית (Story Teller) (מילה שאני המצאתי).

כשאני מתקררת, לעיתים קרובות אני מאבדת את הקול
לכמה ימים,
ואז זה ממחיש לי, שמבחינתי אי יכולת לדבר
היא ממש "אובדן כושר עבודה";

בגלל חווית ההשתקה,
היום, כשמישהו לומד ממני בסדנה או הרצאה,
או מתייעץ איתי במשהו,
ומה שאמרתי לו מצליח לו –
מבחינתי זו חוויה נהדרת,
ממש ריפוי ל"בור" של אז.


פינת הגאון

🎯 לא זכרתי, שבילדותי אמרו עלי ש'בלעתי פטיפון',
      כי הייתי דברנית.    
🎯 מישהי שגם לה אמרו שהיא בלעה פטיפון
      גרמה לי להיזכר לפני שבוע בחווית ההשתקה הזו
🎯 תכונה שאפיינה אותנו בילדות וזכתה לגינוי
      יכולה להיות בבגרות ובקריירה דווקא תכונה
      משמעותית בהצלחה שלנו;
🎯 ובאופן דומה – דווקא חוויה של כאב או עלבון
      יכולה להיות "דלק" נהדר שמניע אותנו היטב בעשייה שלנו

   
אני מזמינה אותך לחשוב
האם גם לך היתה בילדות תכונה (שנחשבת טובה או רעה)
שהיום היא נדבך משמעותי בעשייה שלך