"אֲנִי פֶּרְפֶקְצְיוֹנִיסְט" וְ"אֲנִי פֶּרְפֶקְצְיוֹנִיסְטִית"

"מה החסרון הגדול ביותר שלך?"

אם לא בא לך לקרוא בלוג ארוך,
יש תמצית שלו בסוף, בפינת הגאון 😊

במשך כמה עשרות שנים
זו היתה שאלה נפוצה מאוד
בראיונות למקומות עבודה.

אני מניחה, שגם לך ידוע
מה היתה התשובה המומלצת לשאלה הזו!
מה החסרון הגדול ביותר שלי ?
הפרפקציוניזם !

איזו תשובה גאונית,
כי לא רק שעניתי על השאלה שלך
מבלי לחשוף חולשה אמיתית שלי,
אלא להיפך:-
גרמתי לך לראות את
ההקפדה שלי על פרטי פרטים,
שלא לדבר על מוסר העבודה המדהים שלי.

עשרות שנים,
רבבות ראיונות,
ובכולם אותה שאלה מטופשת
ובכולם גם אותה תשובה מתחכמת.

מה הבעיה עם פרפקציוניזם ⁉️

אני שומעת לעיתים קרובות
עצמאים ועצמאיות שמצהירים
על עצמם שהם פרפקציוניסטים.

בתחושה שלי הם ממהרים לשלוף
את ההסבר הזה
כשאנחנו רק מתקרבים למגרש
של העשייה המועטת שלהם.

אצל חלקם העשייה המועטת
מתבטאת בתדירות נמוכה
(לדוגמה של העלאת פוסטים);

אצל חלקם העשייה המועטת
מתבטאת בעשייה שיווקית
שהיא רק באיזור הנוחות
המאוד מאוד המצומצם שלהם
(לדוגמה, הם אמנם בארגון נטוורקינג,
אבל הם לא יוזמים מפגשי היכרות
שנקראים 1:1);

אצל חלקם העשייה המועטת
מתבטאת בדחיינות
("אני אעשה את זה מחרכך"…);
או מתבטאת בבזבוז של זמן ואנרגיה
על ליטוש שוב ושוב ושוב
של משהו שהם יצרו
(כגון כתבו משהו
או עיצבו משהו).

אני לא חושבת ש"מה שיוצא אני מרוצה"!
גם אני שכותבת ויוצרת סרטונים
בתדירות של אולפן סרטים,
גם אני מריצה את הבינה על כמה גרסאות
עד שאני מרוצה למדי מהתוצאה שלה!

את הבלוגים שלי שלי אני כותבת
בקובץ Word.
לאחר כל פיסקה אני קוראת אותה שוב;
וכשסיימתי את כל הבלוג,
אני שוב קוראת אותו,
לוודא שהרעיון שלי בהיר דיו,
או שסדר הפסקאות הוא הנכון.
ואז כשאני מעלה אותו לאתר,
אני שוב מעלעלת במבנה הבלוג,
ועל פי המשוב של האתר
מוסיפה כותרות במידת הצורך.

פורים כבר קרוב,
ובעיני שליפת ההסבר
"אני פרפקציוניסט" או
"אני פרפקציוניסטית"
הוא סוג של תחפושת;
הוא סיפור לעצמך,
כדי לייפות בעיני עצמך
את חוסר הביטחון שלך!

הקולות הפנימיים

פחד קהל הוא
הוא כנראה הסוג הנפוץ ביותר
של פוביה חברתית.

הסיטואציה של עמידה מול קהל
מאוד מלחיצה אותנו.
נראה לי שאנחנו חוששים שבזמן
עֲמִידָה מול קהל
תהיה לנו, לא עלינו,
מְעִידָה מול קהל !

לדעתי כל כתיבת פוסט,
כל קביעת סדנה
או כל יוזמה שיווקית אחרת
נחווית לנו קצת כמו עֲמִידָה מול קהל,
ולכן מלחיצים אותנו.
אנחנו חוששים שמישהו יחלוק עלינו,
או חלילה יקטול אותנו
ונתבזה.

תפקידם של הקולות הפנימיים שלנו
למנוע מאיתנו 
להתבזות,
להיות ללעג,
או אפילו "רק" לספוג ביקורת
שלא תהיה לנו נעימה.

מטרתם הראשונית של הקולות הפנימיים
היתה טובה.
אבל כשהם מופרזים,
הם מעכבים אותנו,
מרתקים אותנו לאיזור נוחות מצומצם,
או גורמים לנו לבזבז זמן ואנרגיה
על עוד ועוד ועוד ועוד ליטושים.

די לחפש מוּשְׁלָמוּת

כאשר אני שומעת באימון
את המילים "אני פרפקציוניסט"
או "אני פרפקציוניסטית",
אני מיד שואלת:-
'אני יכולה לאתגר אותך ?'
ואז אני מבקשת מהם משהו,
שאני מבקשת אותו גם ממך
ממש עכשיו !
עצרת את הקריאה ?
אני יכולה להציב לך את האתגר ?

האתגר שלך כעת הוא
למנות לי במהירות
3 אנשים, או 3 חפצים,
או 3 סיטואציות או 3 מקומות
שהם מושלמים.
ניסית למצוא?? מצאת ??
לא נראה לי!

אני חושבת ששאיפה למצויינות
היא מצויינת;
כדאי לך ללמוד לְהַשְׁלִים עִם הַ'לֹא שָׁלֵם'
כי לחפש מוּשְׁלָמוּת
זה בעיני כמו להסתובב עם
"משקולת רגליים"  😞

המשקולת אמנם מאפשרת לך להתקדם,
אבל היא הופכת כל צעד שלך
למאמץ אדיר, איטי ומעייף
הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות.

פינת הגאון

💯 במשך כמה עשורים
      מראיינים שאלו מתראיינים
      "מה החסרון הגדול ביותר שלך"
      וקיבלו את התשובה שנשמעה חכמה:-
      'אני פרפקציוניסט'

💯 ההתשובה מתחכמת,
    כי לא רק שלא חשפתי חולשה שלי,
    אלא העצמתי את תשומת הלב שלי לפרטים
    ואת מוסר העבודה שלי

💯 עצמאים רבים שפגשתי
      מיהרו לשלוף את האמירה 'אני פרפקציוניסט'.
      בתחושה שלי זו תחפושת לחוסר בטחון,
      סיפור שהם מספרים לעצמם
      כדי לייפות בעיני עצמם
      את החשש שלהם מביקורת כלשהי.

💯 אין בעולמנו משהו או מישהו
      מושלמים!
      ולכן לחפש מוּשְׁלָמוּת
      זה בעיני כמו להסתובב עם
      "משקולת רגליים"  😞
     
  💯 עדיף ללמוד לְהַשְׁלִים עִם הַ'לֹא שָׁלֵם'